<h1>ריבב"ן — ברכות</h1>
<h2>דף קה.</h2>
[ברכות נ"ג ע"ב] והתקדשתם אילו מים ראשונים, אסמכתא בעלמא היא, דטעמ' משום סרך תרומה כדמפ' לקמן. שמן הטוב לסוך על גבי ידיו שלא יהיו מזוהמות. וידים מזוהמות (מזו) פסולות לברכה. כתב רב אחאי בעל השאילתות ידים מזוהמות פסולות לברכה כגון דאכל בשר חיה ועוף שאינן קריבין למזבח ודגים, אבל אכל בשר בהמה אין ידיו פסולות לברכה, ואינן פסולין לברכה אלא אותו שמזומן לברך ברכת המזון, אבל האחרים לא פסילי, אבל נוטלין ידיהן משום מלח סדומית. מים ראשונים מצוה מדרבנן משום סרך תרומה כדמפרש לקמן. חובה משום מלח סדומית. ראשונים ואחרונים חובה, והיאך אמרת ראשונים מצוה, מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה, משום דקא בעי למתני אמצעים רשות תנא ראשונים חובה. דלגבי רשות חובה קרי להו, כך ראוי לקרות. קנסא, שברי עצים. למאן דאמ' אין ניטלין על גבי קרקע דווקא בקרקע אסור, אבל בעצים מותר, ולמאן דאמ' אין ניטלין אלא בכלי לאו כלים נינהו. וטעמ' מאי אין ניטלין על גבי קרקע משום דרוח רעה שורה עליהו. מפעפעין את הידים, מרככין את הידים ומבליעין בהם זוהם מן התבשיל, ואין מעבירין את הזוהמא. שהיד סולדת בהן, חמין שכריסו של תינוק נכוית ממנו. אבל בין תבשיל לגבינה, בין תבשיל בשר לגבינה חייב, ולאו דווקא שאכל בשר תחילה דאסור לוכל גבינה באותה סעודה לאחר שאכל בשר כדמפר' בחולין, ואיידי דנקט רישא בין תבשיל לתבשיל נקט בין תבשיל לגבינה, אלא בין גבינה לתבשיל הוא. שאדם אוכל אחר סעודתו מלח, כדאמ' מר אחר כל אכילתך אכול מלח, וכיון שנגע במלח כי הדר יהיב ידיה אעיניה מסמי להו לפיכך צריך לנוטלן. כי קורטא בכורא, אינה מצויה אלא מעט, קורט בכור מלח יש מעט מאותו מלח סדומית כמין קורט קטן. ואי כייל מלחא, מדד מלח וימודו בעומר תרגומו וכלו בעומרא. חמי האור חזקי' אמר אין נוטלין מהן לידים, וכגון שהן חמין ביותר שאין ראויין לשתותן, ואם הם חמין הראויין לשתותן הא אמרי' לעיל מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונין, ואם כן דחזקיה פסיל בהכי הוה ליה לאקשויי לחזקיה מיהא ברייתא. חמי טיברייא, אין ראויין לשתותן. כל גופו טובל בהן, שהן מים חיים ואינן שאובין. במקומן וודאי שרי, הואיל וראויין לטבילה. במנא אסור, דלא הוה להו שעת הכושר, ולא דמו לחמי האור דהוו להו שעת הכושר לשתותן קודם שנתחממו. בת בירתא, גומא סמוך לחמי טיברייא והן נמשכין משם לגומא. אלא משום סרך תרומה, שיאמרו לחולין בעו נטילת ידים לתרומה לא כל שכן, ובין כך נזהר ליטול ידיו לתרומה, דרבנן גזרו על הידים שפוסלין בתרומה אם לא נטלן כדאית' בשבת פ"ק. כל שטיבולו במשקין, אם היה מטבל ירקות ביין או בחומץ אע"ג דאין נטילת ידים לפירות, אם טיבלן במשקין צריך נטילה, שהמשקין מטמאין ידיו ונעשו תחילה, כדאמרי' כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה. הנוטל ידיו, לפירות של חולין, אבל פירות של תרומה בעו נטילת ידים, כדאמרי' בחגיגה פרק ב'. אין זימון לפירות, מדלא יהבו לי והיינו מזמנין. מצוה ליחלק, מדבריך כל חד וחד. במקדש, בקידוש ידים ורגלים. עד לפרק שהוא בין היד לזרוע. לתרומה עד לפרק, שבאמצע היד. לחולין לפרק שיני של אצבע. ואסיק' בין לחולין בין לתרומה לחומרא בפרק של אמצע היד.
<h2>דף קז.</h2>
ומתנה עליהן כל היום, להיות סומך באותה נטילה באכילתו, והוא שלא הסיח דעתו מהן שלא יגעו בדבר מאוס. אריתא דדלאי, מושכין מים בצינורות להשקות כל אחד ואחד שדהו, ואם נטל ידיו בפי הצינור פסולה דלא אתו מכח גברא. תוס' אריתא גת שמכילה מים הרבה וממלאין אותה מן הבור, ופוקק הנקב שלה כדי שתתמלא, וכשרוצה להשקות גנתו מסיר הפקק והמים מקלחין לכל הגנה, ואין נוטלין מהם לידים דלא אתו מכח גברא. ואי מקרב לגבי דוולא, כשהדוולא שופך וזה נתן ידיו סמוך למקום השפיכה שבאין מכח האדם שפיר דמי. בספר התרומה מקשה אהא דלעיניין קידוש ידים ורגלים במקדש שלא היו באין מכח גברא והיו מקדשין, כדתנן ביומא בן קטין עשה י"ב דד לכיור והיו מציקין מים על ידיו מן הדדין מאיליהן ולא מכח אדם, ועוד תנן במסכת ידים מניח אדם חבית בין ביריכיו ונוטל ומניח חבית על צידה ונוטל, והקוף נוטל ונותן לידים ור' יוסי פוסל בשני אילו, ומתרך לעיניין קידוש בהוצאת הברזא מן הדד של כיור היה פי הדד רחב והיו בו מים שיעור קידוש ובא מכח גברא כשיוצא הברזא. אי נמי סבירא לן הא דתנן במסכת יומא לעניין קידוש דלא כר' יוסי והל' כר' יוסי דפסיל הואיל ורבה סבר כוותיה. תנן במסכת ידים הכל כשירין ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן. בספר התרומה מותר ליטול ידיו מאשתו נידה. ואי בזע דווקא בכונס משקין, שנסדק הדלי שאם היה מניחו במים היו המים נכנסין לאו כלי הוא. ורב אחאי בעל השאילתות מדמי מי הנטילה שצריך כלי לקידוש המים שהיה מן הכיור, אי נמי סמכי אכלי של מי חטאת. קפדיתו אמנא שיהא הכלי שלם. אחזותא, שלא יהו עכורין שיהיו ראויין לשתות הבהמה. אשיעורא, שיהו רביעית. דאתו משירי טהרה, שכבר היו רביעית ונטל מהן חבירו אע"ג דכשנטל הוא אין כאן רביעית, אבל אם לא היו רביעית תחילה פסולין. נטלא, כלי. מגופת חבית שתיקנה, ועשה בה בית קיבול. חמת וכפישה, מיני נודות הן וראויין לקבל מים. שק וקופה אע"פ שתיקנן ומחזיקין מים אין דרכן בכך ולאו כלי חשובין. מהו לוכל במפה, בלא נטילת ידים, אלא כורך ידיו במפה ואוכל. אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים, דילמא שרי ידיה בפומיה ליטול צרור מפיו. מברך על כל כוס וכוס, דנמלך הוא וסבור שלא יתנו לו עוד, אבל אינו מברך על כל פרוסה שיתנו לו כרצונו ולא יסיח דעתו מלוכל יותר. איכא אדם חשוב בסעודה אין צריך לברך דודאי יתנו לו. שמא יארע דבר קלקלה, דילמא לא ניחא ליה לבעל הבית שיתנו הכוס לשמש. תוס', ויכעוס כשהוא שותה והיין חונקו, ובלאו כעס נמי מתוך חשש שמא יכלה לחם לאורחין ומציץ במה שזה נותן והכוס נשפך מידו, ואפי' הכוס בידי השמש שמא ישפכנו. שיגביה ידיו למעלה, שלא יצאו מים של נטילה חוץ לפרק המחוייב ליטול ויחזרו ויטמאו את הידים, דתנן במסכת ידים נטל את הראשונים שבנטילה ראשונה עד הפרק ואת השניים שבנטילה שנייה חוץ לפרק וחזרו עד לפרק טהורה. שהרי טיהרו שניים את הראשונים, ומים השניים שעברו הפרק אינן טמאין אפי' נטילה הראשונה, נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד מן הפרק כלפי חוץ טמאה לפי שמים ראשונים טמאין כשנוגעין בידיו, וכשיטול מים שניים מטהרין אותן, ודווקא עד לפרק המחוייב ליטול, אבל חוץ לפרק אין המים שניים מטהרין את הראשונים שבאו עד הפרק ועברו ואם חזרו ליד טמאה אותן המים הראשונים שעברו הפרק חזרו למטה מן הפרק טמאין. כאילו אוכל לחם טמא, לפי שהוא מאוס קראו טמא, לחמם טמא בגימ' בלא ניגוב ידים. והפליג, הסיח דעתו, נוטל שתי ידיו, שמא נגע בדבר מאוס. אלא מבפנים, שידעו המסובין שנטל ידיו, דאנינא דעתיה, ולא היה אוכל אלא אם כן נטל ידיו.
